מחשבות ושיח על מהותה של מצוות הצדקה

'אל ירע לבבך' – לתת את הלב לריבונו של עולם

• טורנוסרופוס ורבי עקיבא

כך שנינו בסוגיית צדקה במס' בבא בתרא דף י' ע"א:

"וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, א"ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם. אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו, ואתם קרוין עבדים שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים.  אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו. ואנן קרוין בנים דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם".

טורנוסרופוס מתייחס למעשה הצדקה כ'עבירה' נגד רצונו של המלך, בורא עולם, שגזר על העניים עניות. ואילו רבי עקיבא, רואה בדבר את מצוות המלך, שלמרות שגזר עניות על העניים, רצונו הוא שנפרנס אותם. עלינו להבין מה הוא סוד הדין ודברים ביניהם. בשביל להבין זאת, נקדים ונלמד את מהותה של מצוות הצדקה ועניינה.

• "מה הוא רחום" – לשנות את עצמך

ראשית צריך להבין, שיש משמעות גדולה ל'איך' נותנים, מאיפה באה הנתינה, ומתוך איזה לב היא נובעת. אפילו עוד יותר מעצם הנתינה.

המחשה מצויינת לכך מתארת הגמרא (ירושלמי פאה פ"א, וכן בבבלי קידושין ל"א, ראה שם בתוס') על מצב בו אדם מעניק לאביו ארוחות עשירות ונענש עליהן, לעומתו, אחר גורם לאביו עבודה פיזית קשה, ודווקא – זוכה לעולם הבא, "יש מאכיל לאביו פסיוני (- עוף חשוב) וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא".… איך זה קורה?!

הראשון הוא עשיר שאביו הזקן מתארח אצלו, הוא מגיש לו את הארוחה המפוארת בלא סבלנות, וגוער בו על נסיונותיו לפתוח איתו בשיחה… השני הוא עני מרוד שלפרנסתו ופרנסת אביו הוא טוחן בריחיים, וכשהמלך מגייס אנשים לעבודה, הוא משאיר את אבא לטחון במקומו והולך במקומו לעבודת המלך.

הראשון מעניק ונותן הרבה, אבל את הלב הוא סוגר. השני נותן את הנשמה ואת מה שאין לו, וזו הנתינה האמיתית. החשיבות היא לא מה וכמה אתה נותן, אלא איך אתה נותן, כמה עמוק הנתינה נוגעת לך. ולא רק בהקשר למעשה הנתינה, אלא בכלל למי שאתה…

אתה לא רק נותן צדקה, אלא הצדקה גם נותנת לך, והופכת אותך להיות 'נותן'. לא רק נתינה ודי, כי חייבים, וכי צריך. בכל פרוטה לצדקה הפכת לקצת יותר 'נותן', נהיית קצת יותר אדם שחושב על השני, אכפתי יותר וקשוב לזולת. מצוות הצדקה היא לא 'מס' חברתי שהקב"ה רוצה שניתן, היא מצווה על האישיות שלך, 'להיות צדקה'.

בחז"ל מופיע הביטוי 'הידבק במידותיו'. הלשון בגמ' (שבת קלג. ובעוד מקומות) "'ואנוהו' – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום". לא רק מה תעשה, אלא גם מי אתה, בציווי על הצדקה והחסד התורה רוצה 'אותך' – 'הוי דומה לו', 'היה חנון ורחום'… לא רק 'מעשים טובים', אלא שנהיה 'אנשים טובים'. זה דבר ייחודי למצוות הצדקה והחסד. לא מספיק בה העשייה ביד, צריך גם את הלב כחלק מהמצווה.

וכפי שכתב במאור ושמש (פ' ויקהל):

"יש עבירות אשר גם בעיני אדם מאוס בטבע, וכן מצות שהשכל מחייבם לעשותם, לא יעשה מחמתם – רק מחמת ציווי הבורא ברוך הוא. זהו בעסק כל המצות, אבל במצות צדקה בהיפך, על כן צותה התורה (דברים טו י) "ולא ירע לבבך בתתך לו", כי טבע בני אדם שמיצר בחסרון ממונו, על כן צריך האדם לשבר עצמו שלא ירע לבבו רק יתן באהבה"…

זה ממש לא קל, המאור ושמש עצמו ממשיך "וזהו קשה מאד". אבל כשמבינים שהכסף כפיקדון בידינו בשביל שנעשה בו צדקה וחסד, הנתינה נעשית בשמחה, וכסיום דבריו:

"וכן איתא בזוהר הקדוש שה'מסכנא' הוא דורון לבעל הבית. כי באמת הוא, כל מה שנותן צדקה וגמילות חסד – הוא מתנה לו מאת השי"ת, שזיכה אותו במתנה זו".

• 'הצדקה של בורא עולם' – לשנות את הסביבה

הנתינה לא משנה רק אותך, היא משנה את כל הסביבה גם כן. הרמב"ם כותב (הל' תשובה פ"ג ומקורו מקידושין מ:) "צריך כל אדם שיראה… כל העולם חציו זכאי וחציו חייב… עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.".

כל מעשה טוב, כל מצוה, כל חסד, כל לימוד תורה, מרבה טוב, בונה ומתקן ומכשיר את העולם. המצוות הן לא רק פעולות במרחב האישי שלי, הן מעשים שמשפיעים על תיקון העולם.

עשית טוב לחבר?! הוא גם יעשה טוב לחבר אחר, ומשם זה מתגלגל בלי סוף, כמין 'אפקט הפרפר' רוחני… 'משב רוח' קטן של מעשה טוב קטן, עלול לחולל מהפכות גדולות ב'מזג אויר' של כל העולם.

הדברים עמוקים יותר בנוגע למצוות הצדקה והחסד במיוחד. כשאתה שם את עצמך וכספך וזמנך בצד בשביל אחרים. אז אתה מעורר את אותה פעולה גם למעלה. "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" (שבת קנ"א:). וזה לא 'תוספת' מהצד, אלא זה פעולה עיקרית ומרכזית שנוגעת ב'מרכז העצבים' של העולם. ולמה?

כי אין עולם בלי צדקה – כפי שביארו בספרי הקבלה והחסידות – הקב"ה מרומם מכל, הוא אין סוף. עצם בריאת העולם השפל עם הבריות השפלות שבו, היא צדקה בשבילו – 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' (תהילים פט), כביכול הקב"ה צריך 'לשים את את עצמו בצד' בשביל 'לתת מקום' ומרחב לעולם להיבראות (כלשון המופיע בספר ע"ח על הצמצום לצורך בריאת העולם). כל שפע שאנחנו רוצים שיגיע אלינו מלמעלה, רפואה, פרנסה, הצלחה, היא בעצם בקשת צדקה מן השמים – 'עשה עמנו צדקה וחסד'… וכשאתה עושה צדקה וחסד, אתה נוגע בשורשים של הבריאה, "חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהילים לג), 'ממשיך' ומעורר את 'מידת החסד', עליך, על ילדיך, ועל כל העולם.  כך בכל צדקה וחסד, וכשיהודי מתאמץ ונותן 'מעבר' ליכולת הרגילה, אז הוא מעורר השפעה של 'מעבר' להשפעה 'הרגילה', וממשיך שפע של 'לפנים משורת הדין' עליו ועל כל העולם.

כשמישהו מבקש ממך צדקה או עזרה, תחשוב על זה שגם אתה בדיוק הרגע התפללת על בריאות או על ההכנסה החודשית… ואם אתה לא חושב שהכסף שלך הוא רק שלך, אלא אתה מעניק לאחרים מתוך תפיסה של 'לית ליה מגרמיה כלום', אז גם לך 'לא יחפרו' למעלה, מה מגיע לך ומה לא, ויתנו לך על החשבון. ולא רק לך, אלא גם לכל העולם, כל צדקה מעוררת את צדקה וחסד מלמעלה, וממשיכה שפע על העולם.

אך בעומקן של דברים, יש שלב נוסף.

• 'ממקבל למשפיע' – לשנות את מעגל העוני

מהי תכליתה של מצוות הצדקה, אומנם נצטווינו על מתן צדקה וחסד, אך המצב האידיאלי הוא שהעני יוצא ממעגל העוני, ומפסיק להיות נצרך. הרמב"ם (מתנות עניים י-ז) כותב שזו היא המעלה הגדולה ביותר בצדקה:

"מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות". 

נתינת הצדקה המעולה ביותר, היא לחסוך לגמרי את הצורך בנתינה. זו המטרה של הצדקה, שלא נזדקק לה. מי שהופך את ההזדקקות לבריות לדרך חיים פספס את העניין. כפי שממשיך שם הרמב"ם (יח):

"לעולם ידחוק אדם עצמו.. ואל יצטרך לבריות.. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ושואבי מים… לא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".

נתינה וחסד הם תיקון העולם, אנחנו מתרוממים מהאגו האישי, לטובת אחרים, (מי שהופך את עצמו לנזקק במודע, עושה את ההיפך, הוא מתרכז בעצמו, והופך מ'נותן' – ל'מקבל'). בזוהר (תיקונים ו', ראה גם נדרים כד.) מוגדרים ה'קליפות' והרע כ'כלבין דצווחין הב הב' (- כלבים הצווחים תן תן). שורש הרע הוא אגואיזם שרק רוצה לקבל. הדימוי בחז"ל על יתוש כבריה שפלה ('יַתּוּשׁ קְדָמְךָ', סנהדרין לח.), מוסבר (ראה תניא פכ"ד) בגלל טבעו לקבל בלי לתת, 'מכניס ואינו מוציא', להיפך מה'קדושה' שטבעה לתת.

בעומק הדברים, כשאנחנו נותנים, אנחנו מתדמים לבורא, שהוא משפיע ולא מקבל, "כל הנמצאים צריכין לו והוא אינו צריך להם" (רמב"ם יסוה"ת א'), כל בריאת העולם היא צדקה וחסד (ראה בפרק הקודם) ואנחנו 'מקבלים' ממנו. אבל הבורא רצה שנתקן ונחזיר את העולם ממצב 'מקבל' – למצב של 'משפיע' ונתדמה אליו. לכן הוא נתן לנו מצוות שלא נקבל ממנו שפע חינם ונאכל 'נהמא דכיסופא' (- לחם של בושה) כפי שכתבו הקדמונים בטעמי הבריאה, אלא שנזכה בכוח מעשינו לכל הטוב.

זה עומק מצות הצדקה – "מה הוא רחום – אף אתה היה רחום" כמוזכר לעיל. לא רק פעולת נתינה, אלא לשאוף להפוך 'לנותן' בעצם, ולא לרצות להיות 'מקבל' האוכל לחם אחרים חינם. צדקה היא לא מעשה סוציאלי גרידא, אלא הידמות לבורא והגשמת כוונת הבריאה.

"עקרון זה של מעבר ממקבל למשפיע, מאיר באור חדש גם את עניינו של ט"ו בשבט, 'ראש השנה לאילנות', אז האילן מפסיק רק 'לקבל' ולינוק מהאדמה מים ומינרלים, הוא סוף סוף גודל ומתחיל גם 'לתת' ולהחזיר את ההשקעה, פורח מאיר ונותן פרי. זוהי כוונת הבריאה.

אומנם גדולי הדורות פסקו שלצורך לימוד התורה מותר להתפרנס מן הציבור, למרות דברי הרמב"ם (ת"ת ג-י) השולל זאת. זהו 'היתר' ולא דרך חיים של 'לכתחילה' כשאפשר. ברוב הדורות, היה נהוג שרוב הציבור (חוץ מיחידי סגולה) מכלכל את עצמו, וקובע עיתים לתורה. בקהילות הגדולות בחו"ל אפשר לשמוע את קול התורה האדיר הבוקע מבתי המדרש בשעות הבוקר לפני היציאה לעבודה, ובסוף היום, והם גם בעלי צדקה בשפע כידוע, כראוי לכאלו החיים בתודעה של 'נותנים'.

עלינו לשאוף להיות 'משפיעים' ו'נותנים', לקחת אחריות על הסביבה, ברוחניות ובגשמיות, לחיות חיים של 'נותנים' מתוך תודעה של אחריות ושליחות.

• 'מעשי בשר ודם נאים' – נולדנו כדי לשנות

נמצינו למדים כי מטרת מצוות הצדקה היא לא רק במעשה הנתינה, אלא לתקן את הבריאה. לתקן את הנותן להפוך ל'נותן' במהותו, לתקן את הבריאה ולעורר בה את מידת ה'חסד' עימה היא נבראה, והעיקר – לתקן גם את המקבל, שיהפוך גם הוא מ'מקבל' – ל'משפיע'. זוהי כוונת הבריאה, לתקן ולהחזיר את העולם מ'מקבל' ל'משפיע' ולהתדמות במעשינו לבורא. כעת נשוב לויכוח של רבי עקיבא וטורנוסרופוס עימו פתחנו.

כדי להבין את הדברים, הבה נעיין בויכוח נוסף של שניהם. המופיע במדרש תנחומא תזריע סימן ז

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב) שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. א"ל טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? א"ל ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל: למה אתם מולים? א"ל: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים".

אנו רואים את שורש הויכוח שביניהם. טורנוסרופוס רואה את מעשי העולם כשיא הפסגה האנושית, אין מעבר לטבע, כל שינוי הוא חטא, תפקיד האדם הוא להעצים את כוחות הטבע שבו, בעושר, ביופי, בגבורה. אבל הוא רק 'מקבל', לוקח ומקבל ומעצים את מה שיש לו.

זה גם טענתו של טורנוסרופוס בעניין הצדקה, אם הבריאה מייצרת בהכרח עניים, אם כן זהו גורלם, לתת ולשנות את סדר הבריאה, לשנות את ההיררכיה האנושית, הרי זה חטא בעיני 'טורנוסרופוס הרשע' – כפי שמכנה אותו המדרש, הוא מטיף לרשעות ואגואיזם צדקני מתוך תפיסה ואידיאולוגיה שיטתית…

בהתאם לכך טורנוסרופוס מכנה את הברואים 'עבדים', עבד מהותו בשעבוד וכניעה, 'מקבל' וצייתן, 'יד עבד כיד רבו' (ב"מ ח.), הוא ודאי לא נותן ובטח לא יוזם. (ראה בהרחבה ב'שפת אמת' נח תרנ"ז, יתרו תרנ"ז – "הטבע נקרא בית עבדים").

רבי עקיבא עונה לו, 'מעשי בשר ודם נאים', הקב"ה הביא אותנו לעולם, בשביל שנתקן אותו, העולם על יופיו וגדלו הוא לא מושלם, כי הוא 'מקבל' הוא מחכה לנו שנתקן אותו ונהפוך את הבריאה ל'משפיע', זהו החסד האמיתי. וכדברי הגמרא בכתובות דף ה' ע"א : "דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ". כי מעשה שמים וארץ זו הבריאה כמות שהיא, הטבע כפי שנברא, מעשה צדיקים הוא מעשה התיקון ה'גדול' מהבריאה ומתקנה ומביאה אל שלימותה שלשמה נבראה.

רבי עקיבא רואה את הבריאה כ'בנים', בן בהיכל אביו, הוא לא רק 'מקבל', בן אמיתי הוא 'בן שאינו סמוך על שולחן אביו' (ב"מ יב:), יודע את רצון אביו, ומגשים אותו דווקא באמצעות יציאתו לדרך עצמאית, "על כן יעזוב איש את אביו" (בראשית ב כד).

לכן – מסביר לו רבי עקיבא – אנו נותנים צדקה גם לעניים שגזר עליהם הקב"ה עניות, כי הקב"ה מחכה לנו שנהיה כמוהו "מה הוא רחום אף אתה רחום".

אנחנו לא נבראים פסיביים, אלא יוצרים יוזמים ומשפיעים, אנו לא משלימים 'עם גזירות גורל', אנחנו משנים את הבריאה, ובעיקר את עצמנו.

שנזכה לעשות טוב וחסד, ולהשפיע טוב וחסד, עד שנזכה לתיקון העולם כולו, בגאולה השלימה במהרה.