בין אסופת יחידים ל"עיר"
עיון במשנת "כופין אותו לעשות בית שער" (ב"ב ז:)
תמצית הסוגיא והשאלות
משנה בבא בתרא ז:
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער, כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד:
ובגמרא
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו:
כופין אותו לבנות לעיר כו':
ת"ר כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמקרו ואתי גייסא.
בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין אמר ליה לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות.
איכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין או דילמא לפי ממון גובין אמר ליה לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות.
בגמרא זו מתעוררות מספר שאלות.
א.יש לעיין מדוע כתבה המשנה לשון "כופין" ולא לשון "מחייבים" שהופיע במשניות הקודמות. בעוד שלשון מחייבין מבטאת מערכת יחסים ממונית בין שני אנשים שמחוייבים לשלם אחד לשני אם הזיקו זל"ז, לשון כופין מורה על לקיחת ממון מבן העיר בניגוד לרצונו ולהגיונו ויש להבין דבר זה.
ב. במה נחלקו רבנן ורשב"ג האם נחלקו מהי התפיסה הביטחונית הנכונה לעיר? מה הסטטיסטיקה של התקיפות? האם ניתן לקבוע בזה הלכה קבועה לדורות? הלא זוהי שאלה שהתשובה לה תהיה שונה לפי המקום והזמן ועוד הלא לא יתכן שההלכה לגבי חומות העיר שווה גם לגבי בית שער בחצר, ובהכרח שהדיון ביניהן הוא מהותי ותקף לגבי כל המקרים וכל הזמנים.
ג. מה הספק של רבי אליעזר האם גובין לפי ממון או לפי נפשות, הלא זה צריך להיות תלוי בסוג האיום על העיר אם באים מחמת ממון גובין לפי ממון ואם באים על נפשות גובין לפי נפשות.
ד. רבי יוחנן מכריע שגובין לפי ממון וכתבו תוספות שכיון שלא באים מחמת נפשות גובין בזה לפי ממון, וצ"ע וכי כל גייס בא מחמת ממון?
ה. רבי יוחנן אומר לרבי אלעזר "אלעזר בני קבע בה מסמרות" כלומר לעולם הגבייה תהיה לפי ממון אף במקום שבאו מחמת נפשות, מדוע?
ו.לפי העיקרון של תוספות בלישנא קמא שההכרעה לגבות לפי ממון נובעת מכך שבדרך כלל באים מחמת עסקי ממון, האם נאמר שהלישנא בתרא סוברת שבדרך כלל באים מחמת עסקי נפשות ולכן גובים לפי קירוב בתים, האם שני הלישנות בגמרא נחלקו במציאות על מה גייסים באים?
ז. תוספות כותבים שגם אחרי ההכרעה בל"ב שגובים לפי קירוב בתים עדיין נשארה ההכרעה של ל"ק שגובים גם לפי ממון, ולכן עשירים רחוקים ישלמו יותר מעניים קרובים ולהפיך, יש לעיין מניין לתוספות לומר כך הלא יש כאן מחלוקת ושני גישות כיצד לגבות מתושבי העיר? (אמנם בוודאי אנו למדים מזה שהמחלוקת ביניהם אינה מחמת מה באים הגייסים)
הכח לכפות.
מחלוקת רבנן ורשב"ג היא מתי כופין את כל בני העיר לבנות חומה, לפי רשב"ג ניתן לגבות רק במקרה שישנו איום ממשי וקונקרטי על העיר אבל לפי רבנן גם אם אין שום איום כופין את כולם לשלם כיון שהחומה מייצרת תחושת ביטחון לבני העיר, ויש לעיין מהו טעמם של חכמים הלא על פניו צודק רשב"ג שאם אין איום אין אפשרות לכפות זאת על בני העיר שלא מוכנים לשלם.
העובדה שכופים אדם להוציא מכיסו ממון עבור כל בני העיר היא מחודשת (שני הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים בדין זה), אך עד אם עד עכשיו דיברנו על כך שמחייבים אדם להוציא כסף מכיסו על נזקים שהוא מייצר או שעלולים להיווצר על ידו, כאן גובים ממנו על מצב עתידי שלא בטוח בכלל שיקרה וענינו בעיקר לייצר תחושת ביטחון לבני העיר.
לכאורה אין כאן כוח משפטי טהור שיכול לפגוע בזכות הקנין של האדם הפרטי אלא הבנה שחיים משותפים זוקקים התגייסות של כל בני העיר, וכביכול גם ממונו הפרטי של האדם אינו שלו לגמרי ויש בו חלק ששייך גם לכלל בני העיר, יתכן לומר כאן סברא שכשהעיר חזקה מבחינה בטחונית ומוסדותיה פועלים בצורה מיטבית גם המצב הכלכלי של כולם משתפר ובכך הכספים שנגבו בכוח מאדם מסויים יחזרו אליו בדלת האחורית כתוצאה מחוסנה של העיר, לשון אחר, עינינו הרואות שיש הבדל מהותי בין קבוצה שפועלת יחד וכל אחד תורם את חלקו ומשלימים אחד את השני שאז מגיעים להישגים יותר גדולים מאשר יחידים שפועלים בנפרד כיון שכוחו של האדם מוגבל,[1] ולגבי מצבים מסויימים רואים את כל בני העיר כישות כלכלית אחת, זוהי תפיסה מרכסיסיטית מעט ונצרכת זהירות גדולה כדי ליישם את האפשרות הזו וכדי לדון בזה ישנם שני תנאים בסיסיים א.שזה צורך של העיר עצמה כלומר צריך מצב שאילולי גבייה זו העיר לא תהיה מוגדרת כ"עיר" אלא כאסופת יחידים, ב. רק בני העיר המובהקים נחשבים לענין זה וכמו שמציינת המשנה על אתר מי נקרא בן העיר, (בעלי דירות או שוכרים משנה ומעלה)
משנתנו מדברת במצב שבני העיר מבקשים לבנות חומה לא מחמת איום קונקרטי או צורך מיידי אלא בשביל לייצר תחושת ביטחון לבני העיר "זימנין דמטו ואתו גייסא" כלומר האפשרות שתתכן פלישה אל העיר מייצרת חוסר שקט אצל בני העיר, רבנן סוברים שבלא זה יש חיסרון בהגדרת העיר ולכן מוצדק שיגבו מכל בני העיר אמנם לרשב"ג בניית חומה בלי איום קונקרטי היא רק תוספת לעיר ולא הגדרה בסיסית של עיר, ובירושלמי (פ"א ה"ד) הביא פסוק ממשלי לטעם רשב"ג "ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ וּכְחוֹמָ֥ה נִ֝שְׂגָּבָ֗ה בְּמַשְׂכִּתֽוֹ" כלומר החומה היא ביטוי של עושר ולא חלק מההגדרה הבסיסית של עיר,
על רקע זה דן רבי אלעזר לפני רבי יוחנן האם גובין לפי ממון או לפי נפשות כשהסברא הפשוטה מורה לגבות לפי נפשות כיון שאנחנו לא מדברים כאן על איום אלא על תחושת רווחה וככל שיש יותר אנשים שנהנים מתחושת הרווחה יש יותר חיוב לשלם אמנם הכרעתו של רבי יוחנן היא לגבות לפי ממון ומוסיף שיש לקבוע מסמרות להלכה זו בכל מצב, כלומר לא משנה אם בניית החומה נובעת מאיומים מיידיים, מאיומים על ממון או על נפשות או מחמת רצון לייצר תחושת רווחה תמיד נגבה לפי ממון[2], מדוע? כי כשאנו מכניסים את היד לכיס של אנשי העיר החלוקה תמיד צריכה להיות לפי מידת העושר של בן העיר ולא לפי מידת נזקקותו, אמנם בלישנא בתרא מכריע רבי יוחנן לגבות לפי קירוב בתים שזה כן גבייה לפי מידת הנזקקות של האדם אך כמו שציין תוספות שעדיין נשארה ההכרעה לגבות גם לפי ממון ולכן גובים מעשירים רחוקים יותר מעניים קרובים, כלומר בסיס הגבייה הוא לפי מידת העושר של האדם ורק אחר כך ניתן לגבות גם לפי נזקקות.
מעתה נבוא לדון בקצרה בנושא פטור חכמים מהשתתפות בבניית החומה,
רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב אספרם מחול ירבון אספרם למאן אילימא לצדיקים דנפישי מחלא השתא כולהו ישראל כתיב בהו כחול אשר על שפת הים צדיקים עצמם מחול ירבון אלא הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וק"ו ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח.
רבי יהודה רמא דשורא אדרבנן לפי מה שנתבאר לעיל סברתו של רבי יהודה ברורה כיון שהצורך בבניית חומה אינו נובע דווקא מאיום קונקרטי אלא בא לייצר תחושת ביטחון אצל בני העיר וזה חלק מיצירת ההגדרה של העיר ממילא אין סיבה לפטור תלמידי חכמים כמו שלא נפטור אותם מנתינת כספים לקופה של צדקה.
לפי זה יש לעיין מה טענתו של ריש לקיש "רבנן לא צריכי נטירותא" הלא אף אחד מבני העיר לא צריך חומה והצורך בחומה זו איננו הגנה במובן הפשוט?
אפשר לומר שריש לקיש מחדש פה שגם אם אנחנו מסכימים לקביעה של חכמים שחומה היא חלק מהגדרת העיר, זה רק בבני אדם רגילים שמרגישים חשופים בלי חומה, אבל מנקודת המבט של תלמיד חכם כיון שמעשיו מרובים והוא מרגיש מוגן, החומה עבורו איננה חלק מהגדרת העיר אלא לכל היותר צורך של האנשים המתגוררים בעיר, והיעדרה לא פוגם בהגדרתה של העיר כ"עיר".
הקושי בדברי ריש לקיש הוא שהמצב הזה מייצר כאוס חברתי כיון שיש כאן שני עולמות, בני העיר אינם יכולים להבין מדוע תלמידי חכמים פטורים, ותלמידי החכמים אינם מבינים מדוע הם צריכים להשתתף בבניית החומה (כמו שאנחנו רואים היום שיש דו שיח של חרשים בנושא),
נראה שזוהי כוונת דברי רבי יוחנן- לשונו של רבי יוחנן הוא "מאי טעמא לא תימא ליה מהא" כלומר רבי יוחנן לא חולק מהותית על דברי ריש לקיש אך טענתו לריש לקיש היא שהוא טוען טיעונים שרק מסבכים את המצב, ועדיף שיגיד אמירה יותר פשוטה ועקרונית תלמידי החכמים משתתפים בבניית החומה כמו כולם וזה על ידי תורתם שהיא כחומה המייצרת לבני העיר מקום בטוח.
[1] בנותן טעם להביא כאן את דברי הכוזרי המחלק בין תפילת יחיד לתפילת רבים "והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה יסתפק בתקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתקון חומותיהם אדם כזה הוצאתו מרובה וסכנתו מתמדת ואילו האיש המשתתף עם הצבור, הוצאתו מועטת ובטחונו מרובה, כי את אשר לא הספיק האחד לעשות בא האחר ומשלימו,וכך תעמוד המדינה על השלמות הגדולה ביותר האפשרית לה,וכל אנשיה יהיו נהנים מברכותיה על ידי הוצאה מועטת,והכל לפי החוק ומתוך הסכמה.כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק:'השתתפות החלק בכל'.ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל,זאת אומרת מחובתו לעבוד למען תיקון הצבור שהוא חלק ממנו,ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו,חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו,כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף,שכן אלו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צורך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו.אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המות למען הצלת הכלל,אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו.אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש קבע האלוה את כל דיניו המעשרות והמתנות והקרבנות ודומיהם הם חלק הכלל בקנינים, ובמעשים-השבתות והמועדים והשמיטות והיובלים וכיוצא בהם,ובדבורים-התפלות והברכות והתשבחות,ובמדות-האהבה והיראה והשמחה.(מאמר ג י"ט)
[2] יצויין כי בראשונים מבואר שהכרעה זו תלוייה מדוע בא הגיס האם על עסקי ממון או עסקי נפשות, אך גם לדבריהם אין הכוונה שבודקים בכל פעם את כוונתו של הגייס אלא הכוונה מהי הגדרת עיר זו האם מה שהופך את כל בני העיר לקבוצה אחת זה הממון שלהם או הבתים שלהם.