צדקה, חסד או דין?
תפיסה רווחת היא שמצוות צדקה שייכת למרחבי ה"חסד", כאשר אדם בטוב ליבו נענה לזעקת העני ונותן לו משלו. אך שורש צ.ד.ק ממנו נגזרת המילה צדקה עשוי ללמד שהצדקה איננה רק חסד הנעשה מעבר לשורת הדין, אלא הוא נטוע בתוך מרחבי הצדק המחוייבים מן הדין.
הבנה זו של מושג הצדקה מקבלת משנה תוקף בדברי הגמ' המלמדת שכופין על הצדקה ויתכן אף שיורדין לנכסי מי שמסרב לתת צדקה.
"תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה שגבויה וחלוקה שוים… אמר מר אין עושין שררות על הצבור פחות משנים, מנא הני מילי אמר רב נחמן אמר קרא (שמות כח, ה) והם יקחו את הזהב וגו' שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה. מאי שררותא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש" [בבא בתרא ח:]
ופסק זאת הרמב"ם "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות" [מתנו"ע פ"ז ה"י]
וכך נפסק בשו"ע "כל אדם חייב ליתן צדקה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי (לו) ליתן — בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן" [יו"ד רמ"ח א'] [1]
ניתן לטעון שמדובר בכפיה ככל כפיה על המצוות, אך כבר הקשו התוס' שמצוות ש'מתן שכרן בצידן' לא כופין עליהם, וכמו כן נראה שהסיבה שמציינת הגמ' לכך שקופת הצדקה "מתחלקת בשלושה" היא "כדיני ממונות", ממקמת את הצדקה במרחב הממוני.
בכדי לברר האם צדקה היא אכן מעשה אלטרואיסטי השייך לעולם ה"חסד" או שהוא מחוייב בדיני הצדק והממון יש לחקור את שורש מצוות הצדקה בתורה. כשלמעשה אין בתורה ציווי מפורש על מתן צדקה במובן המקובל בזמננו, נתינת כסף לעניים, אלא ישנם כמה פרשות העוסקות בעזרה לעניים באופנים שונים ויש לעיין בכל פרשה ועניינה.
מצוות הצדקה בתורה
ראשית פרשת השמיטה בספר שמות. "ושֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. והַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" [שמות כ"ג י'] במצוות השמיטה הקרקע נשמטת מידי בעליה לטובת העניים.
פרשה שניה בספר ויקרא שעוסקת במתנות עניים."וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃ וכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם" [ויקרא י"ט ט-י]
עיסוק נוסף בדאגה לעניים נמצא אף הוא בספר ויקרא באיסור ריבית. "וכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. ואַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. זאֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ" [שם כ"ה ל"ד]
שתי פרשות נוספות הן מצוות מעשר והלוואה הנמצאות בספר דברים. "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כׇּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא, וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" [דברים י"ד [כ"ח-כ"ט]
והפרשה האחרונה היא מצוות הלוואה. " כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. חכִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" [שם ט"ו ז'-ח']
לסיכום ישנם בתורה חמש מצוות העוסקות בדאגה ונתינה לעניים. שמיטה, מתנות עניים, איסור ריבית, מעשר, והלוואה.
חסרונה של מצוות צדקה במובנה הפשוט מעורר תמיהה וכדי להבין מדוע היא נעדרת וכיצד כיום בכל אופן ישנו חיוב כזה, יש לנתח את הפרשיות אותם סקרנו.
צדקה בכסף ובקרקע
ובראשית הדברים יש לציין הבדל פשוט ויסודי בין פרשות שמיטה מתנות עניים ומעשר שמטרתן נתינה גמורה לעני, לבין איסור ריבית ומצוות הלוואה העוסקות בנתינה לזמן, המותנית בהחזרת הכסף. הבדל זה חושף הבדל עמוק יותר כאשר המצוות שעניינן בנתינה גמורה עוסקות בקרקע ופירותיה ואילו המצוות שעוסקות בכסף מצוות רק על הלוואה ועל איסור לקחת בגינה ריבית.
מדוע ביחס לפירות האדמה האדם מצווה לתת ואילו בכסף רק להלוות?
נראה שהבנת הדברים נעוצה בכך שהציווי ביחס לפירות האדמה איננו ציוי "לתת" אלא ציוי "לא לקחת", כלומר בעל השדה מצווה בשמיטה לשמוט את שדהו בכלל, במתנות עניים "לעזוב" את הלקט השכחה והפאה ובמעשר "להניח בשער".
התורה מציגה ביחס לפירות האדמה תפיסה רדיקלית של צדקה ולפיה העני איננו לוקח בחסד אלא בזכות ובעלותו של בעל השדה מצטמצמת מעט לטובת העני. בשמיטה בעלותו נפקעת לגמרי למשך שנה ובמתנות עניים ובמעשר היא מפוקעת על חלק מהפירות.
הבנה של החובה כלפי העניים באופן הזה, מחדדת את הפער לאופן הדאגה לעניים כאשר מדובר בכסף, שבו לא רק שבעלותו של האדם אינה מופקעת לטובת העני אלא גם כאשר הוא נותן לו הוא מצווה לעשות זאת כהלוואה ולא במתנה גמורה. כיצד ניתן להבין את שני התפיסות הקוטביות הללו במצוות הצדקה?
נראה שאכן תפיסת הצדקה של התורה היא מורכבת, ובבסיסה מתקיים מתח מובנה בין התפיסה שלפיה בעלות אנושית היא דבר מוחלט וקיים לתפיסה נגדית שבעלות אנושית היא דבר בלתי אפשרי.
קנין פרטי ומשאב ציבורי
אפשר לנסח את המתח במונחים תיאולגיים, המתח בין בעלותו של האדם על העולם לבעלותו של הקב"ה. כך מסבירה התורה את מצוות היובל "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". קנינו הפרטי של האדם הוא צודק וקיים אך הוא איננו מוחלט, כיון שהוא מתקיים בכפוף לבעלות גבוהה ומוחלטת יותר, זו של הקב"ה.
תפיסה זו יכולה להיות מנוסחת גם באופן חברתי, מצד אחד הכל של כולם ומצד שני לכל אחד יש את שלו. מהזוית שהכל של הקב"ה כולם זכאים באופן שווה ומהזוית המעשית בעולם לפיה אנו מתנהגים בדיני הממון, הרי שמי שטרח וקנה יש לו שייכות בעלותית למה שקנה יותר מאחרים. שתי נקודות המבט מתקיימות במקביל ואינן מבטלות האחת את השניה.
מעתה ניתן להבין את מצוות הצדקה ואת המופעים השונים שלה בתורה. הצדקה איננה שייכת למרחבי החסד לפנים משורת הדין, אלא היא חובה גמורה שנובעת מאותה תפיסה בסיסית שמתבטאת במילות התורה "כִּי לִי הָאָרֶץ". הזכאות השוויונית הבסיסית מזכה את העני לקבל גם הוא מהטובין והשפע אותו מציע הקב"ה לנבראיו, ובמובן זה ישנו חוסר צדק בכך שלאחד יש יותר מהאחר. לכן מצוות הצדקה המרכזיות שהן כאמור, שמיטה, מתנות עניים ומעשרות עוסקות ב"שמיטה" של הבעלות ולא בנתינה של הבעלים. אין בצדקה זו מחווה של חסד שבו בעל הממון מעניק בחסדו לעני, אלא לקיחה של העני מתוך רשותו כוללת הכל של הקב"ה.
כפי שציינו, צדקה במובן זה מתקיימת דווקא באדמה ופירותיה ולא בכסף. לאור הבנת המתח שתיארנו בין הקניין הפרטי לכללי נראה שאפשר להבין זאת. בקרקע ובתוצריה ישנו דגש רב יותר לצד של הבעלות הכללית מכיוון שהקרקע היא משאב ציבורי, היא החומר שממנו בנוי העולם שכאמור נתון לכולם באופן שווה וממילא השתלטות על חלקת אדמה וניצולה לצרכים פרטיים, על אף שהיא מותרת ואפילו רצויה, תעמוד תמיד בצל הבעלות הגבוהה יותר ומשועבדת לה. זכות העניים לקחת מהקרקע פעם בשבע שנים באופן חופשי ובכל עת מהלקט השכחה והפאה, מבטא את העניין באופן מיטיבי.
לעומת זאת כאשר מדובר בכסף, ישנה הטיה דווקא לצד הנגדי, לבעלות הפרטית. הכסף איננו משאב ציבורי אלא צורה שבה אדם לוקח לעצמו את פירות עבודתו והתורה איננה מפקיעה את בעלותו של האדם באופן בוטה עד כדי כך שגם מה שנמצא בכיסו איננו שייך לו, הפקעה של הבעלות גם על הכסף כמוה כהפקעת כל מושג הבעלות הפרטית והתורה איננה חפצה בכך.
אך גם בכסף יש פן של בעלות כללית, גם הוא שייך לקב"ה ומן הסתם הושג דרך ניצול משאבים ציבוריים, לכן גם כשמדובר בכסף האדם מצווה לא לקפוץ ידו מאחיו העני, אך לא באופן של הפקעת בעלות אלא באופן של חובה לתת הלוואה מהכסף העודף שלא נצרך כרגע, וזכותו של העני שנתינה זו שתהיה ללא כוונות רווח ובלי נתינת נשך ותרבית.
נמצא אפוא שגם במצוות הצדקה בקרקע וגם בכסף מוחזק המתח בין שני הקטבים, בין הבעלות הפרטית לכללית כאשר בקרקע ישנה נטיה מסויימת לצד הבעלות הכללית ובכסף להפך ומהנטיות הללו נובע הפער שבין מופעי הצדקה השונים. אך כללו של דבר, גם בכסף וגם בקרקע אין הצדקה שייכת למרחבי החסד אלא למרחבי הצדק וכשמה כן היא.
קופה של צדקה
מעתה נשוב לדיון בכפיה על הצדקה בסוגית הגמ' בבבא בתרא.
כפי שראינו בגמ' ובפוסקים כופין על הצדקה ולפי מה שנתבאר אפשר להבין מדוע, אך לכאורה ישנו עדיין קושי בכך שהכפיה המדוברת מתייחסת לכסף הניתן באופן מוחלט ולא כפי שראינו בתורה שבכסף החובה היא רק על הלוואה. וכדי להבין את הדברים יש לשים לב לכך שהכפיה המדוברת עוסקת ב'צדקה ציבורית', בקופת הצדקה הציבורית שמתוכה מחלקים הגזברים לעניים. נראה חז"ל הבינו שקופה ציבורית כמוה כקרקע, כלומר ברור שלעני אין זכות לקחת כסף בעצמו מהעשיר והוא חייב לכבד את בעלותו, אך כאמור גם בכסף קיים המובן של הבעלות הכללית, בתורה הוא מתקיים בחובת ההלוואה ותיקנו חז"ל ברוחב דעתם את חובת הקופה הציבורית כעוד ביטוי לפן הציבורי של הבעלות ולמחוייבות של כל מי שיש לו לזכאות הבסיסית שלכולם יהיה. ולכן לטובת הקופה הציבורית קיימת חובת צדקה בכסף במודל קרקע שבו מופקעת הבעלות.
[1] בכס"מ הלכות נחלות פרק י"א הלכה י"א העלה צד שבצדקה ישנו שיעבוד נכסים וכ"כ הקצוה"ח סי' ר"צ ס"ק ג